גיליתי שאני בהריון בתחילת 2011. בערך שבוע לאחר מכן אושפזתי בבית החולים בחשד לשבץ, אך מכיוון שלא נמצאו ממצאים חד משמעיים שוחררתי לביתי. לאחר בדיקת מי שפיר התפתח זיהום חמור ברחמי. אושפזתי בבית החולים פעם נוספת במטרה להתגבר על הזיהום. כשבועיים לאחר מכן, נתבקשתי להגיע לייעוץ אצל רופא בכיר, שם נאמר לי שמצבו של התינוק כה חמור שהוא מהווה סכנה גם לחיי שלי. ההמלצה הייתה הפסקת הריון. בשיא מצוקתי לא מצאתי תמיכה מתאימה לא בבית החולים ולא במסגרת קופת החולים שאני משוייכת אליה. שבוע לאחר הפסקת ההריון, שבורה ומדממת, נפשית ופיזית, ישבתי על ספתה של פסיכולוגית פרטית. בעזרתה הנפלאה, ובעיקר באמצעות כתיבה הצלחתי לרפא את נפשי ולמדתי להבין ולראות שעליי להיות אסירת תודה על המתנות הרבות שקיבלתי במהלך האובדן הקשה שחוויתי. בטיפול התמקדנו בחווית האובדן, על כל היבטיה -אשמה ודיכאון, קושי בחזרה לשגרת החיים, לשגרת הזוגיות, אכזבה ושנאה עצמית, סיוטים והתמודדות עם בני המשפחה והסביבה הקרובה שלא הצליחו להתמודד או לקבל את השפעתו של האובדן הקשה שעברתי. הקושי הרב שעברתי בנסיון לאתר מערך תמיכה שמתמחה בייעוץ וסיוע לטרגדיה מסוג זה, הוביל אותי להבנת החשיבות שבהקמת גוף מרכזי שינווט, יתאם וירכז את כל המידע ההכרחי והגופים המקצועיים שנועדו לשרת משפחות ונשים שנאלצו לחוות אובדן דומה, כמו גם לעודד שיח אישי וציבורי סביב אובדן הריון ולקדם מחקרים רלוונטיים בנושא. לבסוף, ביום הולדתי שנה לאחר מכן, גיליתי שאני הרה פעם נוספת. לא חשבתי שאזכה להיות אם בשלישית. חרדות ותקוות רבות התלוו למסע ההריון. תשעה חודשים לאחר מכן, לידה מדהימה ומרגשת הסתיימה בתינוק שובב ומתוק שהונח בידיי ושהצטרף לשני ילדינו בבית.