לפני כעשר שנים, במרץ 2010, הייתי באמצע הריון של בני השלישי, נעם. בשבוע 24 להריון פקדה אותי רעלת הריון חמורה והייתי בסכנת חיים. התינוק לא גדל מספיק בתוכי, ונאלצתי לבצע הפסקת הריון, ולאחר מכן ללדת אותו בלידה שקטה. הפרוצדורה של זריקה ללב העובר ולאחר מכן לידה היתה מאוד קשה עבורי נפשית ופיזית. מלבד הצוות הרפואי, שעשה כמיטב יכולתו, לא היה מי שילווה אותי רגשית או יעזור לי בהחלטות כגון- האם לקבור אותו עם תינוקות אחרים או לבקש לוויה משלנו, האם לראות אותו ולהיפרד ממנו, איך לחזור הביתה בידיים ריקות ועוד… ההתמודדות היתה פנימה- אל כאב לב ובטן ריקה, וגם החוצה- אל אמירות של חברים או שתיקה. הם באמת לא ידעו איך לעזור לי או ללוות אותי בקושי הזה.
התחלתי לצעוד לבד. מצאתי קבוצת תמיכה בעצמי, ולאחר מכן ליווי רגשי ורפואי. עברתי שלבים של קבלה של מה שקרה לי, אך לאורך כל הדרך חשתי שאני נמצאת במציאות מושתקת, באבל שקט שאינו מוכר לחברה סביבי, ושאף אחד אינו יודע איך להתמודד עם הכאב הזה.
משאלתי היא שיהיה גוף מארגן שילווה זוגות בתוך הקושי של לידה שקטה. הן בהתמודדות מול הפרוצדורות הרפואיות, והן בתחום הרגשי של התמודדות לאחר הלידה השקטה.