במהלך ההריון הראשון שלי, בבדיקת אולטרסאונד בשבוע 28 התגלו חריגות חמורות בכליות התינוקת. מהרגע ההוא באולטרסאונד הכל יצא משליטה. את ארבעת השבועות לאחר מכן העברנו בטירוף של התייעצויות עם מומחים שונים בניסיון להבין את חומרת המצב. עם כל ייעוץ שעברנו הלכה והתבהרה התמונה הקשה- עלינו להפסיק את ההריון. בשביל בן זוגי ובשבילי היה זה שוק עצום. במהלך השבועות בהם עברנו בין המומחים התינוקת המשיכה לגדול להתפתח ולזוז בתוכי, ללא כל סימן שיש בעיה. הייתה זו תקופה מלאת סבל וחרדות עבורנו ועבור משפחתנו. היינו לבד בישראל מאחר ששתי המשפחות שלנו מתגוררות באוסטרליה. בנוסף, חווינו חוסר תמיכה בניווט במערכת הבריאות הישראלית. באף שלב לא הוצעה לנו תמיכה נפשית או ייעוץ פסיכולוגי שיכלו לסייע לנו בהתמודדות עם ההחלטה המייסרת של הפסקת ההריון.

בשבוע 31 ילדתי בת, תינוקת מתוקה שלא יכלה לשרוד בעולם שלנו. החזקתי אותה בזרועותיי, נישקתי את מצחה. היא הייתה קטנה אך שלמה, תינוקת אמיתית שחייתה והתפתחה בתוכי במשך 31 שבועות.

18 החודשים שלאחר מכן היו קשים וכאובים, עד שנכנסתי להריון בשנית וילדתי בת בריאה ומושלמת ששינתה את עולמי. במהלך 18 החודשים הללו חשתי לבד באבלותי ועצבותי, בעיקר בגלל שהרגשתי שאף אחד לא יכול באמת להבין מה עברתי. יצאתי למסע להפוך לאם, הגעתי עד השער, אבל לא הורשתי לעבור דרכו. חיפשתי קבוצות תמיכה לנשים שעברו לידה שקטה, אך לא מצאתי קבוצה אחת שפעלה בתל אביב. תשעה חודשים לאחר מכן קופת החולים שלי השיקה קבוצת תמיכה קטנה בעיר אחרת, וכך במהלך החודשיים הבאים נסעתי להשתתף בפגישות הללו שבוע אחר שבוע.

התמיכה הרגשית שקיבלתי סייעה לי להבין שכל מה שאני מרגישה וחווה הוא נורמלי לחלוטין. המפגש עם נשים אחרות שעברו חוויה דומה, כמו גם עם העצות וההדרכה של שתי מנחות הקבוצה המיומנות שפגשתי, היה חיוני עבורי ועבור תהליך ההחלמה שלי.

לציון שנה מהלידה השקטה של בתי הבכורה, אמי רבקה ואני פתחנו בקמפיין מימון המונים להקמת ארגון תמיכה ישראלי עבור משפחות שנאלצו לעבור לידה שקטה. שתינו הרגשנו שאף אשה או משפחה אחרת בישראל שנאלצת לעבור אובדן הריון צריכה להרגיש כל כך לבד וכל כך נטולת תמיכה כמו שהרגשתי אני.