אליסה רפפורט, יו"ר הוועד המנהל פתחה את הכנס בשיתוף סיפורה האישי אודות הלידה השקטה שחוותה עם בתה הבכורה, ומתוך החווייה האישית שלה, בדידות וחוסר מידע בנושא, הקימה יחד עם אמה, רבקה דרייפוס ז"ל, את העמותה במטרה לשפר את הטיפול לאלה שחוו אבדן הריון ועל מנת לשבור את הטאבו סביב הנושא:
"העמותה מספקת מערך תמיכה ולצידו מערך מידע לכל אנשי ונשות המקצוע, תוך הרחבת שיתופי הפעולה, והגדלת מאגר אנשי המקצוע.
השנה בחרנו להוציא לאור נושאים מושתקים. והכי חשוב אם חוויתם אבדן הריון אתם לא לבד עם תחושותיכם ואנו כאן כדי לתמוך בכם ולהעניק לכם את הטיפול הטוב ביותר לאורך התהליך ולאחריו".
מושב ראשון "אובדן הריון מנקודת מבט רב תרבותית"
את המושב הראשון הציגה חברת הוועד המנהל, ד"ר נורית גלזר חודיק: "בכנס הקודם הבטחנו לעשות ככל הניתן על מנת להרחיב את המעגל לאוכלוסיות נוספות, והיום אנו מקיימים את הבטחתנו".
מיכל ברטלה ושביט ורד ברוך הרצו בנושא 'חסרות מעמד: תקווה, אמהות ואובדן אצל מבקשות מקלט מאריתראה ተስፋ טֶסְפָה'
מיכל ברטלה, עו״ס קלינית, מדריכה ומנחת קבוצות. מרכזת תחום עבודה סוציאלית בביה״ח ליס לנשים ויולדות, המרכז הרפואי ת״א (איכילוב).
שביט ורד ברוך היא עו"ס המרפאה הפתוחה ע"ש בלה קאופמן לחסרי וחסרות מעמד בעמותת רופאים לזכויות אדם. במסגרת תפקידה היא מלווה פליטים ומהגרי עבודה חסרי מעמד מוסדר וחסרי ביטוח רפואי באופן פרטני וקבוצתי בהתמודדות עם אתגרי החיים בישראל ללא מעמד ובפרט לנוכח אבחנות רפואיות חדשות, מצבים רפואיים מורכבים, ובמצבי משבר. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בתכנית לפיתוח בין לאומי ומגדר.
בהרצאתן, תיארו הדוברות את מצבם של מבקשי המקלט שהזכאות לביטוחי בריאות מוגבלת רק לאנשים עובדים, כך שהחוויה שלהם היא חוויה של מאבק הישרדותי. בשל הכורח לצאת לעבודה, הנשים משאירות את ילדיהן לבד, דבר הגורר עימו תחושת אשמה גדולה.
מיכל ברטלה ושביט ורד ברוך, שיתפו מחוויותיהן של קבוצה שהנחו, בה השתתפו נשים חסרות מעמד שחוו אבדן הריון, וסיפרו כיצד הן מתארות את האבדן כאילו קרה עכשיו, גם עשר שנים לאחר המקרה, דבר המעיד על חוסר יכולתן לעבד את האבדן. את השתתפותן בקבוצת התמיכה שמרו הנשים בסוד כי הן התביישו לשתף.
כן שיתפו אודות המילה טֶסְפָה שעלתה הרבה בקבוצה, ופירושה היא תקווה. הריון זה תקווה. עוד שיתפו הנשים אודות התגובות המבטלות שקיבלו מהסביבה כמו "יהיו לך ילדים בהמשך", "תביאי עוד ילד ותשכחי", מה שלא איפשר להן לעבד את האבל.
בתרבות האריתראית אשה היא בית ובעצם היא הכל, וכשהיא לא מצליחה להביא ילד, ערכה פוחת. תחושות של האשמה ואשמה, וחוסר תמיכה גם מנשות הקהילה שלהן.
בעקבות הנחיית הקבוצה שהיוותה גוף ידע עבור המנחות, ניסחו מכתב למשרד הבריאות בנושא זה.
"מאובדן מתחילה חיים" הרצאתה של נהלא אבוליל
נהלא, מכפר עין מאהל ליד נצרת. בת 55 מוסלמית, רווקה ללא ילדים, אך בפועל מרגישה אמא ל- 16 אחיינים ואחייניות שחיים במשפחתה המורחבת ומקדישה את חייה לעבודה ולמשפחה.
למדה בכפר עד תיכון. סיימה לימודי מיילדות בבולגריה דוברת 4 שפות, ולאחר חזרתה לארץ חוייבה לעבור קורס מילדות ותואר בסיעוד בארץ.
משנת 1994 החלה לעבוד בבית חולים משפחה קדושה האיטלקי נצרת, כאחות במחלקת נשים 'היי ריסק', במקביל בקופת חולים כללית בכפר עילוט במשך 5 שנים, הדריכה קלינית תלמידי סיעוד ממכללת צפת ובית ספר לסיעוד נצרת.
כיום עובדת בחדר לידה בבית חולים 'משפחה קדושה' ומדריכה קלינית למשתלמות קורס מיילדות, מנחה קורסי הכנה ללידה והדרכות בנושא הריון ולידה.
פעילה חברתית בעמותת נשים נגד אלימות בנצרת ועמותת נשים דמוקרטיות לשלום ושוויון. מעבירה הרצאות בנושא נשים, הריון ובריאות נשים.
נהלא סיפרה על המפגש הראשון שלה עם לידה שקטה כאשר הייתה מיילדת צעירה בת 24 ומצאה עצמה עם יולדת בלידה שקטה, מבלי שידעה הרבה על הנושא, וכך נחשפה למנעד הרגשות והתחושות המציפות הן את היולדת והן את המיילדת.
לאחר מכן, העניקה נהלא סקירה על יסודות האמונה של החברה הערבית, כמו האמונה באלוהים, במלאכים, בנביאים, עוד שיתפה כי הרבה פסוקים בקוראן מדברים על החיים שאחרי המוות.
לדבריה, הדברים החשובים היא האמונה בגורל וביום הדין והם אלה שבונים את ישות החיים של החברה הערבית. נהלא הדגישה כי קבלת היסודות הללו מקיפה את כל מעטפת החיים היומיומית, וכך, כפי שמקבלים את החיים, אמורים לקבל את המוות, כפי שאלוהים נתן לנו את החיים, הוא נתן גם את המוות ויש חיים אחרי המוות.
מושב שני- היום שאחרי- מהקבורה ועד ה"חזרה לשגרה"
את ההרצאה בנושא 'הליך הקבורה – הזכויות, השטח ומה חשוב לדעת' נשא
עזריאל ברקלי-דאל
עזריאל, רכז תחום קבורת עוברים ותינוקות, ארגון "עתים".
עזריאל בוגר תואר ראשון בחינוך על-ייסודי וחינוך בלתי פורמאלי, מכללת דוד-ילין. עובד במרכז הסיוע של ארגון עתים, עמותה המסייעת מול שירותי הדת בישראל בתחומי הגיור, קבורה, הוכחת יהדות, עלייה ועוד. רכז תחום קבורת עוברים ותינוקות בארגון עתים, ומסייע להורים הן בשעתם הכואבת ביותר בתיאום הקבורה ומתן מידע, והן לאחר מכן באיתור מקום הקבורה של היקר להן מכל.
עזריאל: "הורים נמצאים בסטרס מאד גדול כשהם נתקלים לראשונה במות תינוקם או לידה שקטה, ולכן, חשוב להדגיש בפני ההורים שהבחירה לנושא הליך הקבורה היא של ההורים, ולא משנה מה אומרים בביה״ח או בחברת קדישא. ארגון 'עיתים' מסייע גם בתהליכי הקבורה וגם בתהליכים שאחרי, אפילו שנים לאחר קבורת העוברים".
על מנת לאפשר להורים להיות שלמים עם בחירתם, מדגיש עזריאל כי ההחלטה שהתקבלה באותו הרגע היא החלטה שהיתה נכונה לשעתה, וזכות ההורים לשנות את דעתם, ולאתר את הקבר גם שנים לאחר מכן.
חשוב לדעת שהקבורה ממומנת ע״י ביטוח לאומי, ויש להקפיד במילוי הטפסים. משבוע 22 ואילך להורים יש זכות להשתתף בקבורה ואסור עפ״י חוק למנוע זאת.
לכל שאלה מוזמנים לפנות אליו
רוית גרוסמן דוד שיתפה אודות המיזם בו העניקה פרשנות יצירתית לנושא "חופשת לידה שקטה"-
רוית גרוסמן דוד- אימא, קצינה בצה״ל באגף כח האדם, יזמת ״למלא את החלל״ (מיזם תוכן ופעילות לנשים בחופשת לידה שקטה), משוררת. ב-2023 יצא לאור ספר הביכורים שלה 'מקץ שעות'.
בהרצאה זו מנפצת רווית את השתיקה והבושה סביב לידה שקטה כנושא שאין לו מקום בשיח החברתי ומנסה להעניק מילים לרגעים ללא מילים. בהרצאה היא חושפת את סיפור האובדן האישי שלה- המסע בין עצב לשמחה, ייאוש לתקווה, גדילה ויצירה מתוך כאב למען נשים אחרות.
רוית תיארה את החווייה האישית שלה ושל בעלה, שניהם קצינים בצה״ל באותה עת, אז עדיין לא הוסדרה סוגיית חופשת לידה, והיא חזרה לתפקוד מלא בצבא תוך שבועיים. רוית מתארת שרק אחרי שאחזה בתינוקת שנולדה לה לאחר כשנה וחצי, הבינה מה קרה לה, הבינה שהיא זקוקה לעיבוד נפשי, לשיחה, ואז עלו השאלות 'מה עשו עם התינוק שלי?'
"לא היה לי את מי לשאול, הבנתי שאני סובלת מחרדה ואשמה מאד גדולה. פניתי למרפאת 'חווה' ושם קיבלתי טיפול, אחרי שנולדה לי תינוקת קשת." משחזרת רוית.
ושוב, בשבוע ה-39, הרגישה שלעובר אין דופק, ומבינה שחייה לא יכולים לחזור למה שהיו: הברק מכה פעמיים. התינוק שלהם מת.
בתום שבעת ימי אבל על האובדן, שאלה את עצמה מה היא עושה ביום שאחרי? היא מבינה שהגוף צריך להתאושש, אבל מה עם הנפש? מה עושים בתוך הריק הזבה שנקרא 'חופשת לידה', ואיך היא לא מתנצלת על כך שאין לה תינוק והיא בחופשת לידה.
רוית הרגישה שהיתה חייבת לו"ז למלא את החלל שנוצר, וכשראתה שכל הפעילויות בתשלום, לעיתים אף תשלום גבוה, לפני כשנתיים החליטה להקים את המיזם 'למלא את החלל' עבור נשים לאחר לידה שקטה. אין המדובר במיזם טיפולי, אלא פעילויות להעשרה.
קישור למיזם-
את המושב השני חתמה הרצאתה של הפסיכולוגית אורן רודב מישר: 'האתגר בהתמודדות מול מטופלים לאור אובדן אישי: כשהמטפלת עוברת הפסקת הריון'
אורן רודב מישר- פסיכולוגית קלינית מומחית, מומחית בטיפול בהפרעות אכילה. עובדת באיכילוב במרפאות מתבגרים, תזונה, מחלות זיהומיות לילדים, ובקליניקה פרטית.
אורן, פסיכולוגית קלינית שעברה בעצמה לידה שקטה. בת 39 נשואה ועדיין ללא ילדים. שיתפה באומץ את החווייה שלה כמטפלת כשעברה הפסקת הריון: בשבוע 34 קיבלו תוצאות של בדיקה וגילו שהעוברית סובלת מתסמונת נדירה וקשה.
אורן התלבטה מה לשתף ואיך לנהוג בקליניקה מול מטופליה, בידיעה שלא תהיה מסוגלת להכיל איחולים וברכות. אורן ידעה שלא נכון עבורה לבשר למטופליה שהיא עוברת לידה שקטה, מחשש שאולי יחוו קושי להביא את בעיותיהם אם יידעו שעברה משהו כה קשה.
לאחר התייעצות, הודיעה למטופלים הצעירים בעודה בחודש שמיני, שעליה להפסיק את הטיפול ואת הוריהם עידכנה שבשל סיבוכים רפואיים היא נאלצת להפסיק את הטיפול, והציעה להפנות לקולגות מטופלים בוגרים.
לאחר חופשת התאוששות בת חודש, חשבה שתחזור לעבודתה הטיפולית, חשה, שאין לה בשלב כה מוקדם, פניות עבור מטופליה.
חודש וחצי אחרי שעברה את הלידה השקטה החלו לפנות אליה מטופליה, ברגישות כזו או אחרת, שהיו זקוקים לוודאות בחזרתה לטיפול. אורן שיתפה בגילוי לב על תחושותיה ומקצת מתגובות המטופלים לאחר חזרתה לעבודה, כחודשיים וחצי לאחר הלידה השקטה.
פרופ' דני חורש, חבר הוועד המנהל, שהציג את המושב השני, שיתף מתחושותיו: "מטרת הכנס היא להאיר פינות שלא כל כך מוארות, ומה שעלה פה, בעשרים הדקות האחרונות שלך, בהחלט מביא לידי ביטוי את החלקים הללו.
כל ההרצאה עלה לי בראש כמה חדיר העולם הפנימי שלנו כמטפלים, ומשהו בהרצאה שלך מעורר הרבה מחשבות ומדגיש זאת. הרבה התייחסת לזה שעולם המטופלים ממשיך. אני יכול לדמיין שהיו מקרים שהאובדן שלך פגש אבדן של המטופלים, דבר שמפגיש אותם עם מקומות קודרים בחייהם". לדבריו, השיבה אורן: "אכן קרה סוג כזה של מפגש, עם אבדנים אחרים שזה משהו שעולה כל הזמן בהרבה צורות, זה נותן לי עוד דרך להתחבר. ולמי שכמובן יודע את מה שעברתי, זה נותן לו תחושה שאני יכולה להתחבר למה שהוא עובר".
מושב שלישי: המורכבות בהפסקת הריון מנקודות מבט רפואיות ואישיות
"עם דמעה בעין… נקודת המבט של הרופא.ה" הרצאתה המרתקת של ד"ר הדר רוזן –ד"ר רוזן, בוגרת אוניברסיטת תל אביב, מומחית לרפואת נשים ומיילדות ומומחית הריון בסיכון. לאחר התמחות של 6 שנים בבית החולים "שערי צדק" בירושלים והתמחות בבית החולים "מאונט סיני" שבטורונטו, היא הקימה את מרפאת הריון בסיכון בבית החולים אסותא שבאשדוד, המשיכה ביחידה לרפואת העובר בבית החולים "שיבא", פרסמה מאמרים אקדמיים רבים בעיתוני רפואה מובילים בתחום רפואת האם והעובר וכעת- מנהלת מחלקת אם עובר של בית החולים מעיני הישועה.
ד"ר הדר רוזן העניקה סקירה אודות ההליך המתבצע להפסקת הריון, ע״י הזרקת תמיסה ללב ותחת ידי הרופא פעימות הלב פוסקות, ושיתפה אודות הקושי הרב להיות בכובע של הרופאה שצריכה לעשות את הפעולה הזו: "זו פעולה קשה ביותר. הרופא מביא איתו את הערכים שלו יחד עם המקצועיות והניסיון, ועם זאת, הפעולה מאד לא קלה בפן הרגשי."
ד"ר רוזן הביאה מידע ממעט המחקרים בנושא 'מה שעובר על הרופא', על הקשר בין המטופלת והרופא, הרגשות שעולים הן למטופלת והן לרופאים, וכן ממה שעלה בדיון על הפן האתי.
מהמחקרים עלה כי כאשר שיתפו את המטופלת והזוג בתהליך, הרופאים דיווחו על תחושות פחות קשות מאשר במצבים בהם המטופלת או הזוג לא שותפו. בכל המחקרים שנערכו עלה כי הנושא צריך להיות מדובר, וחשוב ביותר לייצר אמפתיה כלפי המטופלות וכלפי הצוות והרופאים.
את המושב השלישי, הציגה ענבל לוין, מיילדת וחברת הוועד המנהל, ששאלה שאלה כיצד הרופאים והצוות מתמודדים עם ביצוע פעולה כזו, האם הם מדברים אחרי כן על כך? על כך השיבה ד"ר הדר רוזן כי אכן יש דיונים בין הצוות, הם משוחחים על כך, ומשתדלים מאד לשתף. היא באופן אישי מחבקת את ילדיה, אך נשארת עם מחשבות על כך.
לסיום הכנס, הציגה מוריה בן אבות את סרטה
"בידיים ריקות" – הקרנת קטעים מהסרט ושיחה עם היוצרת
מוריה בן אבות, במאית ויוצרת רב תחומית בקולנוע, תיאטרון, תיאטרון בובות וסטופמושן. מרצה ומנחה של סדנאות וקורסים בתחום הבובנאות. יוצרת שותפה בהצגות ״מולו וצגאי״ ו״(אל) תסתכלי עלי, "הריקוד של פלורה". סרטים קודמים – "משפחה מפלסטלינה" (2016) yes דוקו, ו"זרים מקומיים״ (2016) ערוץ 8.
מוריה בן אבות שיתפה על הדרך שעברו היא ובן זוגה החל מתחילת היוודע ההיריון, והמשיכה בתיאור אותנטי של הבדיקות ותוצאותיהן, כולל תיעוד של שיחות לא פשוטות עם הרופא ובן זוגה, ועד הסוף של החווייה המטלטלת: "היה חשוב לי להראות שגם האבא עובר אובדן. חשוב להבין שזוג הורים מאבדים ילד, וכל אחד עובר את זה אחרת".
הצפייה בסרט היתה חווייה מרתקת נוכח הכנות והפתיחות באומץ לב של מוריה כששיתפה ברגשות שעברו עליה ועל בן זוגה במהלך כל ההיריון ועד הלידה השקטה, וכן בהתלבטויות הלא פשוטות בהן נאלצו לקחת החלטות שחרצו גורלות.
חברת הוועד המנהל, יעל אייזנברג, הודתה לכל הדוברים, וסיימה את הכנס בשיר 'גשר' של לאופולד סטאז : "אנו כעמותה, הדוברים והמשתתפים, כולנו עברנו גשר הוצאנו מטאבו לאור הרבה מאד נושאים שעד כה לא היו מדוברים, נשים מוסלמיות, חסרות מעמד, נושא הקבורה, מה עושים בחופשת לידה שקטה, חוויה של מטפלת ושל הרופאה, והזווית האישית. אנו תקווה שהזרעים שזרענו היום יהדהדו ויהפכו לשיח שוטף עם נקודות בסוף משפט".
חברי הוועד המנהל של עמותת נרות של תקווה מודים לכל מי שהשתתף בכנס ולכל הדוברים שהגיעו בהתנדבות ותרמו מזמנם ומניסיונם ומחוויותיהם האישיות.
נשמח לראותכם בכנס ה-4 שלנו, בשנת 2024.
"*" אינדוקטור שדות חובה
לצפייה בהרצאות מהכנס